איך לזהות מתי אכילה היא תוצאה של רגש ולא רעב?
רעב – האינסטינקט הבסיסי או התעתוע הגדול?
כולנו מכירים את ההרגשה הזו: פתאום, באמצע היום, מתגנב החשק למשהו מתוק (או מלוח, או קריספי, או פשוט הכול ביחד). אבל בואו נהיה רגע כנים – יש סיכוי גבוה שההתקפה הזו על צנצנת העוגיות לא נובעת מהמעמקים של הבטן אלא דווקא מהמעמקים של משהו אחר – הלב או אולי המוח. האם יכול להיות שה"רעב" הזה הוא בכלל סימפטום רגשי? איך אפשר לזהות את הגבול הדק בין צורך פיזי אמיתי לבין דגדוג רגשי שדורש פיצה?
מה ההבדל בין רעב פיזי לרעב רגשי?
כדי לעשות סדר בצלחת (תרתי משמע), חשוב קודם להבין את ההבדלים בין שני הסוגים של "רעב" שמדובר בהם כאן. רעב פיזי הוא מנגנון הישרדותי לכל דבר; הגוף שולח סימנים ברורים שהוא זקוק לדלק, ואתם פשוט שם כדי למלא את המשימה. התהליך הזה איטי, הדרגתי ומגיע עם תחושה פיזית אמיתית – קרקור של הבטן, ירידה באנרגיה, אולי קצת תחושת חולשה.
אבל רעב רגשי? זה כבר סיפור אחר. זה מהיר, זה דחוף, וזה לא ממש קשור למה שקורה בקיבה שלכם. הרגשות – בין אם מדובר בלחץ, כעס, שעמום או אפילו שמחה – הם האמיתיים שמאחורי הקלעים. הם אלו שמזמינים אתכם לאכילה לא מתוכננת, כשהבטן אולי בכלל לגמרי שבעה. קראו על אכילה רגשית >>
סימנים שאתם אוכלים בגלל רגש ולא רעב
אז איך תדעו שמדובר ברגש ולא ברעב אמיתי? הנה כמה רמזים שיכולים לעזור לכם לזהות את ה"פושע":
- זה תוקף פתאום: רעב רגשי נוחת עליכם כמו סופה – בבת אחת. אין תהליך הדרגתי שבו אתם מרגישים רעב שמתגבר לאט-לאט.
- דחפים למאכלים ספציפיים: כשאתם רעבים פיזית, אתם פשוט רוצים אוכל. רעבים רגשית? אתם כנראה נעולים על אותו שוקולד מהארון או בדיוק הפיצה שמחכה במקרר.
- אין קשר לזמן או למצב: רעב רגשי לרוב לא מתחשב בשעה או בכך שאולי אכלתם לפני חצי שעה. אין פה שום היגיון.
- התחושה לא בגוף: כשאתם רעבים באמת, ההרגשה הזו ממוקמת בבטן. כשמדובר ברעב רגשי, התחושות קשורות יותר למצב רוח.
למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
אז למה בכלל אנחנו פונים לאוכל כשאנחנו מרגישים? ובכן, לאוכל יש כוחות-על פסיכולוגיים. הוא מנחם אותנו, מספק לנו תחושת "שלם" ובעיקר מרגיע במהירות. בואו נודה בזה, להיאחז בבר-שוקולד או בשקית צ'יפס כשאתם בשיא של יום מתוח יכול להרגיש כמו מינימום חיבוק, רק שאחר כך אתם נשארים עם התזכורת – הכמות הקלורית האדירה שהכנסתם.
בנוסף, אנו חיים בעולם שמציף אותנו באינסוף גירויים. אוכל נמצא סביבנו בכל רגע, ולא קשה להפוך אותו ל"מפלט קל" מכל סערות החיים.
איך מתחילים לזהות ולעצור את המעגל?
הדרך הראשונה לשבור את המעגל הזה היא קודם להכיר במציאות, ואני מתכוון להסתכל לה בצלחת (תרתי משמע). איך עושים את זה? הנה כמה צעדים פרקטיים שיעזרו:
- שאלו את עצמכם שאלות: לפני שאתם תוקפים את הקינוח בלב הלילה, נסו לשאול: "האם אני רעב באמת או סתם מחפש הסחת דעת?"
- תנו לעצמכם כמה דקות: רעב ריגשי קורא לפעול מהר. תעצרו, תנו לעניין כמה דקות ובדקו אם התחושה חולפת (כי רעב פיזי לא נעלם רק כי התעלמתם ממנו).
- תתחילו לרשום: נסו לנהל יומן אכילה ולתעד מתי אתם אוכלים ומה גרם לכך באותו רגע. תופתעו לגלות דפוסים מעניינים!
שאלות ששואלים אותי כל הזמן בנושא
איך מתמודדים עם זה כשכבר נשברתי?
תהיו עדינים עם עצמכם. זה בסדר ליפול לפעמים. פשוט תלמדו מהנפילה ותמשיכו הלאה מתוך מודעות.
האם זה אפשרי באמת להיפטר מזה?
כן, אבל זה לוקח זמן ונדרש תרגול וסבלנות. זה תהליך, לא שיא אולימפי.
מה אם אני לא מצליח לזהות את ההבדל בין רעב רגשי לפיזי?
זאת מיומנות שדורשת תרגול. ככל שתשקיעו בתשומת לב למה שאתם מרגישים ברגעים שבהם נתקפתם ב"רעב", כך תשתפרו בזיהוי.
מה דעתך על פיצוי במזון "בריא"?
זה נשמע כמו פתרון טוב, אבל האכילה הרגשית היא אותה הבעיה. עדיף להתמקד בפתרון הגורם הראשוני ופחות במה שמכניסים.
מילה לסיום: בואו נפרגן לעצמנו
לפני שאנחנו זורקים את עצמנו לתוך "בעיה עם אוכל", חשוב לזכור שאנחנו בני אדם, לא מכונות. לכולנו יש רגעים קשים, ואוכל הוא לעיתים דרך להתמודד, גם אם לא מושלמת. במקום לשפוט את עצמנו, בואו נלמד לחמול. כל צעד קטן לעבר מודעות והקשבה עצמית הוא ניצחון. מגיע לנו לחיות בשלום עם האוכל – ועם עצמנו.