איך דימוי עצמי ואכילה רגשית מנהלים רומן סודי?
בטח קרה לכם פעם שהייתם בסיטואציה הבאה: יום ארוך בעבודה, עוד פרויקט לא נגמר, מכבים את המחשב – והופ, המקרר מתחיל לקרוא לכם. אתם נעמדים שם, בוהים בטור פסטרמות, ירקות ואולי גם קופסה ישנה של שוקולד – ואז יוצאים עם חצי מהמקרר. מאיפה זה בא? בדיוק שם נכנס הסיפור הסודי והמפותל שבין דימוי עצמי לאכילה רגשית.
אז מה בדיוק הקשר בין השניים?
האמת? זה קצת כמו קומדיה רומנטית עם סוף פתוח. הדימוי העצמי שלנו – הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו – הוא שחקן ראשי בסיפור. כשאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, אנחנו יכולים יותר בקלות להבחין במתי אנחנו רעבים פיזית ומתי זו תחושת רעב שנובעת מרגש. אבל כשאנחנו לא מרגישים בטופ, דימוי עצמי נמוך יכול להתחיל להפעיל טריגרים. כן, אפילו הבייגלה התמים והקרואסון שבבית הקפה הפינתי עלול להפוך לכלי מנחם במאבק היומי שלנו.
רגע, זה רק אני, או שכולם עושים את זה?
שאלה מצוינת! ולמען האמת, אתה לא לבד. מחקרים מראים שאכילה רגשית היא תופעה די נפוצה – אצל נשים, גברים, ואפילו כאלה שנשבעים שהם "שולטים באוכל". אבל מה באמת קורה כשאנחנו מושיטים יד לפרוסה החמישית של העוגה?
- הנאה מידית: אוכל מספק בוסט של דופמין – אותו הורמון שמרגיש כמו חיבוק גדול… אבל רק לכמה דקות.
- מעגל קסמים: אחרי האכילה באה תחושת אשמה. ואז? שוב פנייה למקרר. מעגל הקסמים הזה לא משאיר אף אחד מאיתנו עם ניצוץ בעיניים.
- חיפוש אחר שליטה: האוכל הופך לכלי להפגת רגשות שליליים או אפילו דרך למצוא תחושת שליטה, גם כשבחיים עצמם התחושה הזו חסרה.
מה אומרים המומחים?
אם תשאלו כל פסיכולוג או תזונאי שמתמחים באכילה רגשית, הם יספרו לכם שהבעיה האמיתית מתחילה כששני הצדדים – הדימוי העצמי והאכילה הרגשית – מתחילים "לריב". ככל שדימוי עצמי נמוך יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר לפנות לאוכל כמפלט. ואתם יודעים מה הקטע? לפי חוק מרפי, הקרקרים או הצ'יפס תמיד נמצאים בסביבה בדיוק כשאתם הכי פגיעים.
שאלות שממש חייבים לשאול
קחו רגע לחשוב על השאלות האלה – ואולי תתחילו להבין את עצמכם קצת יותר:
- כשאני אוכל מאוחר בלילה, אני באמת רעב או רק מחפש נחמה?
- האם תחושת האשמה אחרי בינג' מגיעה מדימוי עצמי נמוך?
- איך אני מגיב לטריגרים רגשיים? האם האוטומט שלי הוא לפנות לאוכל?
- באילו רגעים ביום אני מרגיש הכי פגיע?
- מה היה קורה אם הייתי מתמודד עם הרגשות בצורה אחרת מאשר אוכל?
איך עוצרים את הטנגו הזה?
לפני שאתם ממהרים להגיד "אבל אין לי סיכוי", תרשו לי להרגיע אתכם – יש דרכים להתמודד עם העניין. הנה כמה כלים שקל ליישם:
- זיהוי טריגרים: כשתתחילו להבין מה מפעיל את החשק הבלתי מוסבר לחטיף, תגלו שזה קל יותר לנטרל אותו מראש.
- דברו על זה: שיחה עם חבר טוב, מטפל או קולגה יכולה לספק לכם תמיכה ופרספקטיבה חדשה.
- מצאו אלטרנטיבות: במקום לרוץ למקרר, קחו לעצמכם חמש דקות לקרוא, לכתוב, או פשוט לנשום עמוק.
- חזקו את הדימוי העצמי: התחילו עם מחמאות קטנות לעצמכם. כן, גם אם זה מרגיש מוזר. זה עובד!
כן, אבל מה עכשיו?
אל תשכחו, זה לא "הכל או כלום". אם אתם מזהים שאתם אוכלים מתוך רגש, זה כבר חצי מהפתרון. המטרה היא לא להפוך לרובוטים שלעולם לא מתקרבים לשוקולד או פיצה, אלא להבין ולהיות יותר מודעים למה שמתרחש בתוכנו. לפעמים, כל מה שצריך זה לפתוח דף חדש – ולהתחיל לנהל שיח אמיתי עם הרגשות שלנו במקום לכבות אותם עם סנדוויץ'.
ולסיום…
הקשר בין הדימוי העצמי לאכילה הרגשית הוא מורכב, אבל אפשר ללמוד אותו, ובעיקר – אפשר לשפר אותו. בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם ליד המקרר ותוהים "רגע, מה אני באמת מחפש כאן?", תזכרו: אולי זה לא האוכל שאתם צריכים, אלא קצת חום ואהבה לעצמכם.