איך להתמודד עם תחושת אשמה לאחר אכילה רגשית?
כולנו היינו שם. לילה מאוחר, תוכנית אהובה בטלוויזיה, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מחסלים מכלול שלם של גלידת שוקולד (עם הקופסה, כמובן). ואז זה מכה בנו – תחושת האשמה. "למה עשיתי את זה?", "מה לא בסדר איתי?", ולפעמים – התהיות הפילוסופיות הגדולות של החיים. אבל רגע, לפני שאתם שוקעים לאשמה עמוקה שעלולה לפגוע בכם עוד יותר, בואו נדבר על איך *באמת* נכון להתמודד עם זה.
מה זו בכלל אכילה רגשית, ולמה זה כל כך נפוץ?
אכילה רגשית היא התגובה האנושית ביותר ללחץ, שעמום, כעס, עצב – או כל רגש אחר שמעורר צורך מיידי במשהו ש"יחבק אותנו". היא לא קשורה בהכרח לרעב אמיתי או לצרכים תזונתיים. אכילה גורמת להפרשת דופמין במוח – אותו כימיקל שגורם לנו להרגיש טוב (תודה לך, שוקולד).
אבל זו באמת רק תוצאה של החיבור החזק בין אוכל לרגשות שלנו. חגיגות? אוכל. עצב? גלידה זה תמיד התשובה. התרגשות? צריך פופקורן ביד. אז לא פלא שאנחנו מוצאים נחמה במטבח בכל רגע נתון.
התחושה של "אוף, מה עשיתי עכשיו"
תחושת האשמה שמופיעה אחרי האכילה הרגשית היא כמעט תסריט ידוע מראש. היא נשמעת ככה: "אני באמת חסר שליטה", "למה הייתי צריך לאכול ככה?", או "מה יהיה איתי?". הסיפור הזה ממשיך בלופ. אתם מרגישים אשמים -> מבטיחים לעצמכם שזה לא יקרה שוב -> ואז… נחשו מה? אתם שוב ליד המקרר עם כפית בקופסה.
אז איך אפשר לשבור את המעגל הזה?
- זה לא סוף העולם: דבר ראשון, תנשמו עמוק. אם אתם חושבים שהזלילה האחרונה שלכם הרסה לכם את כל ההתקדמות בחיים – ספוילר: זה לא נכון. הארוחה הרגשית הזו היא חלק מתהליך. לא סיבת הכישלון אלא סימפטום, וככה צריך לראות אותה.
- תנו לעצמכם חיבוק (אמיתי, לא שוקולדי): ברצינות – למה כל כך קשה להיות חומלים כלפי עצמנו? במקום להלקות את עצמכם על כך שאכלתם עוגת גבינה באמצע הלילה, אמרו לעצמכם, "טוב, הייתה לי סיבה, ואני לומד מזה".
- זהו את הטריגרים: האם זו בדידות? משעמם לכם? לחץ בעבודה? כתבו לעצמכם ביומן מה בדיוק גרם לכם לפנות לאוכל. כשהאמת כתובה מולכם, קל יותר לחפש פתרונות אחרים.
- הכינו תוכנית גיבוי: פיצות וממתקים לא צריכים להיות האפשרות הראשונה. נסו למצוא פעילויות אחרות להרגעה – ללכת לטייל, לצאת לאוויר הפתוח, אפילו להתקשר לחבר ולשוחח (אבל כזה שלא ידביק אתכם בהחלט לגלידות).
שאלות נפוצות (ותשובות מאוד כנות)
שאלה 1: האם אני יכול להפסיק לאכול רגשית לחלוטין?
אף אחד לא יכול להפסיק להרגיש רגשות, ולכן ככל הנראה האכילה הרגשית תישאר אתכם. המטרה היא לא "להיפטר" ממנה, אלא לשלוט בה ולהבין אותה. אתם לא רובוטים (ותודה לזה).
שאלה 2: האם אכילה רגשית מסוכנת?
תלוי באיזו תדירות ובכמויות. אם זה משהו שקורה מדי פעם – זה לא באמת בעיה. אבל אם זה הופך לדפוס יומיומי ואתם מרגישים "תלותיים" באוכל – אולי כדאי לדבר על זה עם מומחה.
שאלה 3: מה אם אני אכלן רגשי כרוני?
היי, זה לא תואר מכובד במיוחד, ובכל זאת – עדיין יש מה לעשות. עבדו על מודעות עצמית, נסו טכניקות הרפיה, ואולי אפילו מצאו ליווי מקצועי בתחום. כל שינוי קטן חשוב.
שאלה 4: האם אני האדם היחיד שמתמודד עם זה?
ממש ממש לא. זה קורה להמון אנשים – לא משנה גיל, מין או אפילו מצב תזונתי. זה פשוט חלק מחיינו המודרניים.
שאלה 5: האם הפתרון הוא פשוט להימנע מקינוחים?
לא, ממש לא. מדובר על איזון ולא על מניעה מוחלטת. הגישה הכי נכונה היא לדעת לבחור במה שתורם לכם באמת, ולא לראות כל דבר טעים כאויב.
להוסיף קצת קלילות ופרספקטיבה
אכילה רגשית, כשמבינים אותה, הופכת להרבה פחות מפחידה. היא פשוט דרך נוספת שהגוף שלנו מתקשר איתנו. נכון, לא כל מסר צריך להסתיים בגלידה, אבל מצד שני, אל תהיו כל כך חמורים עם עצמכם.
למדו להקשיב לגוף שלכם. שאלו את עצמכם מה אתם באמת צריכים. ואם מדי פעם הכפית תיכנס לקופסת הגלידה – תגידו לעצמכם: "טוב, היה כיף. עכשיו חזרה למסלול".
אולי תעשו מזה מיני פרויקט?
בפעם הבאה שזה קורה, שבו עם עצמכם. תנסו לצלם בראש (או בטלפון) את הרגע, להבין כיצד הגעתם לשם, ומה אפשר ללמוד מזה. נכון – זה אולי ייראה לכם טיפשי, אבל זה יעזור לכם לפתח מודעות גדולה יותר למה שעושה לכם טוב, ומה פוגע בכם.
ובסוף, אתם לא לבד
הדבר הכי חשוב לזכור הוא שאכילה רגשית היא משהו *טבעי*. זה לא אומר שאתם חלשים או חסרי שליטה. זה פשוט אומר שאתם אנושיים. וכמו כל דבר בחיים, גם כאן יש דרך ללמוד, לשפר ולהמשיך לחיות בשלום עם עצמכם. אז קדימה, תחייכו – ואולי גם תמצאו תחביב חדש במקום לפתוח שוב את המקרר!