איך לשנות אמונות סביב אוכל וליצור שקט בראש ובגוף
אנחנו חיים בעולם שבו אוכל הוא כבר מזמן לא רק אוכל – הוא הפך להיות חבר, אויב, פסיכולוג פרטי, ולעיתים גם כיסוי מושלם לחור עמוק ברגש. לא משנה לאן אנחנו פונים, נדמה שמישהו שם משדך לנו עוד אמת על אוכל: "פחמימות הן השטן", "שוקולד הוא נחמה", "הקינואה תציל אותך אם רק תיתן לה צ'אנס". אבל איך כל זה קרה? האם בכלל אפשר לשנות את המחשבות והאמונות שמושרשות בנו עמוק, ויותר חשוב – האם זה יהיה פחות כאב ראש משנראה לנו?
למה "מותר ואסור" הוא פסיכולוג רע במיוחד?
אם שמתם לב שאתם מתקשים לעמוד בשגרת תזונה או מרגישים אשמים אחרי ביס ש"לא היה בתוכנית", אתם כנראה מכירים מקרוב את המחשבתיות הזו. האוכל הפך להיות סוג של משטר – מה שמותר הוא טוב, מה שאסור הוא רע. האם אתם יכולים להזכר מתי בפעם האחרונה אכלתם משהו שבא לכם באמת, בלי להרגיש אשמה או להצמיד לו תוויות של טוב ורע?
- אוכל הוא לא "שחור ולבן" – הוא מגוון, מלא צבעים וטעמים שאפשר (וצריך!) ליהנות מהם.
- ככל שנצמיד חוקים קשוחים יותר, כך הסיכוי שלנו ליפול מהם ולהרגיש רע עולה.
- שינוי אמונה סביב אוכל מתחיל בהבנה שהוא לא משקף מי אתם או כמה אתם שווים.
איך בכלל נולדים סיבוכים סביב אוכל?
אם היינו מנסים לעקוב אחריהם, היינו מגיעים כנראה לבית שבו גדלנו, להורים שהיו עסוקים מדי או דאגנים יתר על המידה. אולי לאחד מהם הייתה דיאטה נצחית, ואולי מישהו אמר לנו פעם שאנחנו "ממש חמודים, רק חבל שאת/ה קצת משמין".
וזו לא אשמתם כמובן. גם הם ספגו את אותה תופעה – עולם שבו אוכל הוא לא רק מקור אנרגיה. זה עולם שבו הוא מדד להצלחה, לקשרים, ולפעמים אפילו למזל טוב.
כמה שאלות שכדאי לעצור ולשאול את עצמכם:
- מה אני זוכר/ת שאמרו לי על אוכל כשהייתי קטן/ה?
- האם אני אוכל/ת כי אני רעב/ה או כי אני עצבני/ת, משועמם/ת, עצוב/ה?
- איך אני מגיב/ה כשאני אוכל משהו שלא התכוונתי?
- מה הייתי רוצה להרגיש בסיום ארוחה?
- יש לי מוצרי מזון שאני מקטלג/ת בתור "רע"? למה?
מה הקשר בין אמונה לשקט בראש ובגוף?
האמונות שלנו מלוות אותנו כמו פסקול בלתי פוסק – שתמיד מישהו הגדיר מראש. כשאנחנו מתמקדים באמונות סביב אוכל, הפסקול הזה עובד שעות נוספות: "אכלת חצי עוגה?! עכשיו תצטרך לעבוד קשה יותר מחר בחדר כושר!". אבל מה שקורה כשהאמירות האלו מתפוגגות הוא פתאומי וקסום כאחד: שקט.
כן, תחשבו על זה. בלי כל אותם ציטוטים פנימיים מעיקים, פתאום תוכלו להתמקד באמת בתחושות הפיזיות והרגשיות שלכם: האם אני רעב/ה באמת? אולי הייתי שמח/ה פשוט לקחת הפסקה מהיום שלי? או אולי זה בכלל געגוע?
טיפים קטנים (אבל ענקיים) ליצירת שקט:
- התחילו בלשאול את עצמכם, רגע לפני הביס הבא: האם אני רעב/ה ?
- תנו מקום לטעויות. זה לא "אוי לי, אכלתי עוגייה", אלא "אכלתי עוגייה וזה בסדר".
- חפשו תחליפים להנאה מעבר לאוכל. הרבה פעמים הוא נבחר רק כי הוא זמין וזול.
- נסו לעבור משימוש במילים כמו "אסור" ו"חייבים" למילים כמו "מתחשק לי" ו"אני בוחר/ת".
החופש לבחור: מה באמת כדאי לאכול?
אחרי שנים שבהן נאמר לנו מה לרצות, עולה שאלה מעניינת: האם אנחנו בכלל יודעים מה הגוף שלנו צריך? זו שאלה שרבים מאיתנו שוכחים לשאול, ובמקום זה נותנים למגזינים או למשפיעני אינסטגרם להחליט עבורנו.
מעניין לגלות שכאשר נלמד להקשיב לגוף שלנו, נגלה שהוא דווקא יודע טוב מאוד מתי הוא רעב ומה חסר לו. הבעיה, כמובן, היא שכל כך התרחקנו מהיכולת הזו שהגוף שלנו לעיתים נשמע כמו רדיו ב-AM, עמום ועמוס רעשים.
אז איך לומדים להקשיב?
- התאמנו על אכילה ללא מסכים. כן, גם בלי טלוויזיה ורילסים באינסטגרם.
- שימו לב לתחושת הרעב והשובע שלכם. האם זה שובע "אמיתי" או פשוט "מלאות"?
- אכלו באיטיות. לגוף לוקח זמן לשלוח אותות שהוא מלא.
- השתמשו בצלחות קטנות יותר – זה טיפ ישן, אבל עובד!
מה בסוף?
בסופו של דבר, אוכל הוא רק אוכל. הוא לא אויב, לא חבר נפש, ולא בורר הצדק האולטימטיבי. שינויים באמונות סביב אוכל דורשים בעיקר מידה נדיבה של חמלה עצמית, הקשבה, וסקרנות – ולא שוט חוקים נוסף שיחזיק מעלינו.
אתם יכולים ללכת את הדרך הזו לאט, לקחת ב