למה אנחנו באמת אוכלים יותר ממה שאנחנו צריכים?
בואו נתחיל בשאלה הכי בסיסית: למה אנחנו לא אוכלים רק כשאנחנו רעבים? והתשובה, חברים יקרים, מורכבת מזה. הרבה יותר מורכבת. ולמען האמת, זה לא קשור רק לבטן שלנו. לפעמים זה קשור ללב. לפעמים זה קשור למוח. ולפעמים זה קשור… טוב, לא נעים לומר, אבל לסדרה שתקועה בנטפליקס על הפרק הבא שלה.
סדנאות הרזיה כבר שמענו, ראינו ורדפנו אחריהן בלי הפסקה. אבל מה קורה כשהמיקוד עובר מהמזון עצמו לאיך שאנחנו *מרגישים* בזמן שאנחנו לועסים? כאן מתחיל באמת האקשן. מסתבר, רבותיי, שאנחנו לא אוכלים רק כי אנחנו רעבים. אנחנו אוכלים כי אנחנו עצובים, כי אנחנו שמחים, כי השתעממנו, ואפילו – שימו לב – כי אנחנו ממש, אבל ממש, כועסים!
אכילה רגשית: מה זה בכלל, והאם זה מסוכן?
אכילה רגשית היא מצב שבו הרגשות שלנו מספרים לנו שאנחנו צריכים אוכל, אפילו אם הגוף שלנו לא באמת זקוק לו. דמיינו שאתם חוזרים הביתה אחרי יום נורא, מרגישים גמורים, ואתם פשוט לא יכולים לחכות כדי לפתוח שקית של חטיפי גבינה פריכים ולהטביע בהם את הדכדוך. נשמע מוכר? ברוכים הבאים למועדון (אין חטיפים בכניסה, הבטחה).
- האם אכילה רגשית מסוכנת? מבחינה בריאותית, זה יכול להיות תלוי בכמה זה קורה ובאיזה סוג של אוכל מדובר.
- האם כל אכילה רגשית שלילית? לא בהכרח. לפעמים גלידה טובה אחרי יום קשה יכולה להיות פתרון זמני. הבעיה מתחילה כשהאכילה הרגשית הופכת להרגל קבוע.
- איך אני מזהה שאני אוכל רגשית? שאלו את עצמכם: האם אני באמת רעב? או שאני מחפש נחמה?
האם זה קפה לגיטימי או אנחנו פשוט "רגשיים"?
עכשיו רגע. בואו נבדוק תרחיש פשוט. אתם יושבים בבית קפה. שמוליק מהעבודה הציע לבוא להצטרף. אתם מזמינים עוגת גבינה עם שכבת שוקולד דו-קומתית וכל סיפור של חיוכים ולייקים. שמוליק לוקח ביס ואומר, "וואי, זה טעים, אבל לא הייתי אוכל את זה אם לא היה יום כזה לחוץ." במקרה כזה תגידו לעצמכם: האם העוגה נפרעה בגלל תחושת לחץ? או שהיה פה רגע אמיתי של הנאה?
5 שאלות קלילות לבחון את עצמכם
- האם הרגש מניע אותי לפתוח את המקרר?
- האם אני אוכל מתוך שיעמום או דחף רגעי?
- מה היה קורה אם הייתי נח? האם הייתי עדיין אוכל?
- האם סוג האוכל משפיע ישירות על התחושות שלי?
- האם יש קשר בין אכילה מיותרת לאירוע מסוים בחיי?
הכוח של סדנה ממוקדת: מה קורה באמת?
פה הכיף האמיתי מתחיל. בואו ניקח סדנת הרזיה רגילה. מה עושים? מדברים קלוריות, שורפים קלוריות, שוכחים אותן, ואז חוזרים לאותה שקית בינג': "היי, פיצה! התגעגעתי."
אבל כשמעבירים את המושכות לרגשות, הכול משתנה. לומדים לשאול: מה עומד מאחורי ההרגל שלי? (אל תדאגו, אתם לא נדרשים ללכת על ספת פסיכולוג). מתמקדים ברגעים הקטנים שמפעילים את החשק. מתאמנים לזהות דפוסים. וכשיודעים להבין למה, הרבה יותר קל לעצור את הרגע לפני שהוא מגיע לבטן.
איך סדנאות כאלה פותרות את הבעיה?
- מודעות: לעיתים פשוט להבין שיש קשר רגשי יכול לשנות המון.
- כלים פרקטיים: זה לא מספיק לדעת שאתה אוכל רגשית. חשוב גם להכיר דרכים להתמודד!
- חינוך מחדש: איך לשנות את הקשר בין אוכל, רגשות ואנחנו.
אבל איך שומרים על זה בעולם המהיר שלנו?
אוקיי, אז אתם כבר בסדנה, למדתם קצת עליכם, והכול פיקס. אבל אז מגיעות השגרה, המיילים, העניינים בבית, והכביש שבדרך כלל לא באמת זז. איך נשארים מחוברים לעצמנו?
הדרך להתגבר על זה היא לבנות הרגלים פשוטים שיעקפו את לחץ היומיום:
- כתבו יומן רגשות – ובמקרה הצורך, חשבו איך הייתם מגיבים אחרת.
- מצאו תחביבים שלא מערבים אוכל (ציור פרסקו על קיר, מישהו?).
- היעזרו במוזיקה – לפעמים פס הקול של החיים צריך להיות משהו פחות מלווה בלעיסה.
- מצאו "תומכי הרגלים". חברים, משפחה, אפילו קבוצת פייסבוק – כל מי שיעזור לכם לשמור על הבטחות לעצמכם.
לקחת עצה אחת – מה הייתי בוחר?
אם הייתי נותן לכם טיפ אחד לקחת מכאן, זה היה: למדו להיות מודעים לעצמכם. תהיו אמיתיים. תשאלו, תחקרו, ותעמיקו בכיוונים של "למה". אתם תגלו שהרבה מהתשובות לתחושות שלכם מוסתרות בצד הפשוט והלא מטופל של היום יום.